Jó 3 (BHS)

1אַחֲרֵי־כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת־פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת־יוֹמוֹ ׃ פ

Jó passa de silêncio (Jó 2:13) para um lamento intenso. Esse padrão de lamento seguido de discurso é comum em textos de sofrimento no AT (comparar com Salmos e Lamentações).

3יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר ׃

Desejar nunca ter nascido aparece em outros textos bíblicos (Jeremias 20:14-18), mas aqui com força poética incomum. Reflete questionamento existencial radical.

4הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ אַל־יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְאַל־תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה ׃

5יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן־עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם ׃

6הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל־יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל־יָבֹא ׃

7הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד אַל־תָּבֹא רְנָנָה בוֹ ׃

8יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי־יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן ׃

A menção de 'amaldiçoadores do dia' pode referir-se a: 1) mitos antigos sobre magias para amaldiçoar dias (como Enuma Elish babilônico), 2) profissionais que faziam lamentações fúnebres, ou 3) magos que acreditavam poder alterar destinos. A ambiguidade proposital mantém o caráter universal do lamento.

9יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו־לְאוֹר וָאַיִן וְאַל־יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי־שָׁחַר ׃

10כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי ׃

11לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע ׃

12מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה־שָּׁדַיִם כִּי אִינָק ׃

13כִּי־עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי ׃

14עִם־מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ ׃

'Reis... lugares assolados' - Paradoxo: mesmo grandes construtores acabam em ruínas. Arqueologia comprova que muitas construções reais da antiguidade foram abandonadas (ex: cidades hititas, palácios assírios).

15אוֹ עִם־שָׂרִים זָהָב לָהֶם הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף ׃

16אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא־רָאוּ אוֹר ׃

Comparação com aborto mostra radicalização do lamento. Na cultura hebraica, crianças não-nascidas não tinham status social (Eclesiastes 6:3-5), mas aqui a morte é preferida à vida de sofrimento.

17שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ ׃

18יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ ׃

19קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו ׃

20לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ ׃

Questão teológica central: por que Deus mantém vivos os que desejam morrer? Desafia a noção de que vida é sempre bênção. Paralelos em Jonas 4:3 e Apocalipse 9:6.

21הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים ׃

22הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי־גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ־קָבֶר ׃

23לְגֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ ׃

24כִּי־לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי ׃

25כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי ׃

Jó revela que seu pior medo (perda da proteção divina) se concretizou. Ironia trágica: sua retidão (Jó 1:1) não evitou o temido. Isso questiona a teologia da retribuição (bondade recompensada, maldade punida).

26לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא־נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז ׃ פ