Jó 15 (BHS)

1וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר ׃

2הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת־רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ ׃

3הוֹכֵחַ בְּדָבָר לֹא יִסְכּוֹן וּמִלִּים לֹא־יוֹעִיל בָּם ׃

4אַף־אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי־אֵל ׃

5כִּי יְאַלֵּף עֲוֹנְךָ פִיךָ וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים ׃

6יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא־אָנִי וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ־בָךְ ׃

7הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ ׃

Elifaz questiona sarcasticamente se Jó seria o primeiro homem (alusão a Adão em gn3) ou pré-existente à criação (referência poética aos 'outeiros' como símbolo de antiguidade, similar a provérbios sobre a Sabedoria em pv8:25). A ironia visa desqualificar a autopercepção de Jó como justo.

8הַבְסוֹד אֱלוֹהַ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חָכְמָה ׃

9מַה־יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע תָּבִין וְלֹא־עִמָּנוּ הוּא ׃

10גַּם־שָׂב גַּם־יָשִׁישׁ בָּנוּ כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים ׃

11הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחֻמוֹת אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ ׃

12מַה־יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה־יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ ׃

13כִּי־תָשִׁיב אֶל־אֵל רוּחֶךָ וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין ׃

14מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־יִזְכֶּה וְכִי־יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה ׃

A pergunta retórica sobre a pureza humana ecoa o próprio Elifaz em jó4:17 e será repetida por Bildade em jó25:4. Reflete a visão tradicional de que nenhum ser humano é justo diante de Deus (sl143:2), mas contrasta com a perspectiva de Jó que defende sua inocência.

15הֵן בִּקְדֹשׁוֹ לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא־זַכּוּ בְעֵינָיו ׃

A afirmação de que Deus não confia nos 'santos' (hebr. qedoshim, possivelmente anjos) e nem os céus são puros, desenvolve a ideia de jó4:18. Sugere que até seres celestiais são imperfeitos, reforçando o argumento de que humanos são ainda mais corruptos (2pedro2:4 traz paralelo tardio).

16אַף כִּי־נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ־שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה ׃

17אֲחַוְךָ שְׁמַע־לִי וְזֶה־חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה ׃

18אֲשֶׁר־חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם ׃

19לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא־עָבַר זָר בְּתוֹכָם ׃

20כָּל־יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ ׃

A doutrina da retribuição imediata (sofrimento como castigo) é central no discurso de Elifaz, mas contradiz a realidade de Jó. Esta visão simplista será desafiada no clímax do livro (jó42:7) onde Deus reprova os amigos.

21קוֹל־פְּחָדִים בְּאָזְנָיו בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ ׃

22לֹא־יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי־חֹשֶׁךְ וְצָפוּ הוּא אֱלֵי־חָרֶב ׃

23נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי־נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם־חֹשֶׁךְ ׃

24יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר ׃

25כִּי־נָטָה אֶל־אֵל יָדוֹ וְאֶל־שַׁדַּי יִתְגַּבָּר ׃

Acusação de rebelião contra Deus (estender a mão) prefigura as palavras de Jó em jó19:21. Ironia dramática, pois o leitor sabe que Jó não blasfema (jó1:22), enquanto Elifaz interpreta seu questionamento como revolta.

26יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו ׃

27כִּי־כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי־כָסֶל ׃

28וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא־יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים ׃

29לֹא־יֶעְשַׁר וְלֹא־יָקוּם חֵילוֹ וְלֹא־יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם ׃

30לֹא־יָסוּר מִנִּי־חֹשֶׁךְ יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו ׃

31אַל־יַאֲמֵן בַּשּׁוֹ נִתְעָה כִּי־שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ ׃

A advertência contra confiar na 'vaidade' (hebr. shav, 'vazio') antecipa temas do Eclesiastes (ec1:2). O versículo sintetiza a tese de Elifaz: o ímpio colhe o que planta, mesmo que temporariamente prospere.

32בְּלֹא־יוֹמוֹ תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה ׃

33יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ ׃

34כִּי־עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי־שֹׁחַד ׃

35הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה ׃ ס